המסע שלי בעולם התקשורת לא התחיל באולפנים ממוזגים, אלא דווקא בעבודה קשה. אחרי שהשתחררתי מהצבא, נדדתי בין עבודות מזדמנות: עבודה מועדפת בדפוס בארי, מתדלק בתחנת דלק ומוכר בקיוסק. על אף קשיים מבית, קיבלתי החלטה לצאת לאקדמיה ונרשמתי ללימודי תואר ראשון בתקשורת ועיתונות, עם התמחות ברטוריקה, במכללת ספיר.

כשהשטח קורא לך: מהמקומון ועד רדיו דרום

במהלך הלימודים, התייעצתי עם מרצה שהיה בינינו חיבור טוב – אלמוג בוקר. העצה שלו הייתה פשוטה וחדה: "אתה חייב להתנסות בתחום, לא משנה באיזו דרך, אפילו בהתנדבות". פניתי לבעלים של מקומון וביקשתי לכתוב את מדור הרכילות. אחרי כמה שבועות, ביקשתי לכתוב כתבה אמיתית ושיעשה איתה מה שהוא רוצה. הוא הסכים. בסוף השבוע, הכתבה שלי התנוססה על שער העיתון.

הקידום שלי בעיתון היה "מהיר" (בכל זאת, מקומון...). קיבלתי הצעה להיות הכתב הראשי, ומהר מאוד הפכתי לעורך הראשי. וב"עורך ראשי" אני מתכוון גם לכתב היחיד, ולזה שעושה שם הכל חוץ מגרפיקה ודפוס. עוד רגע גם הייתי הולך לגבות את הכסף מהמפרסמים.

באותה תקופה, אלמוג בוקר הביא את יניר יגנה (כתב walla בדרום) להרצאת אורח. יניר התיישב לידי, שאל מאיפה אני, וכשעניתי "מנתיבות", הוא עשה אחד ועוד אחד ושאל אם אני רוצה לעבוד ברדיו דרום. אחרי מבחני ידע כללי וקריינות, התקבלתי. מצאתי את עצמי מג'נגל בין לימודים, עריכת עיתון, שידורים ברדיו וניהול עמודי פייסבוק – הכל במקביל.

צמיחה ומשמעות חברתית – מסטודנט לסגל האקדמי

לאורך כל המסע האקדמי הזה, לא הייתי לבד. הייתי (ועודני) חבר גאה בקרן אייסף, הקרן למצוינות חברתית. מעבר לעזרה במימון הלימודים, אייסף העניקה לי מודעות סביבתית וחברתית עמוקה. דרך הקרן, ובזכות חיבור מדויק של סמנכ"לית הקרן, רותם כהן כחלון, נפתחה בפניי הדלת לשלב הבא בקריירה מיד עם סיום הלימודים.

האהבה שלי לאקדמיה ולתחום התקשורת הובילה אותי לסגירת מעגל אישית מרגשת, כשחזרתי למכללת ספיר, הפעם כחלק מהסגל האקדמי. שימשתי כמתרגל ומרצה בקורסים המרכזיים של המחלקה לתקשורת: סטוריטלינג וכתיבת סיפור, ופסיכולוגיה חברתית. העמידה מול סטודנטים והעברת החומר, חידדה אצלי עוד יותר את היכולת לזקק סיפורים ולפצח את דרכי ההשפעה על קהלים שונים.

אל מאחורי הקלעים: דוברות בכנסת, בממשלה, ותואר שני

הצטרפתי למערך הדוברות של מפלגת "כולנו" והתקדמתי עד לתפקיד "דובר מפלגה" של שר אוצר מכהן (משה כחלון). בהמשך הדרך, שימשתי כדובר של חבר הכנסת לשעבר רועי פולקמן ושל שר הכלכלה לשעבר אלי כהן, ועבדתי כיועץ פרלמנטרי של ד"ר שלמה קרעי (כיום שר התקשורת).

למרות האינטנסיביות של מסדרונות השלטון, החלטתי שלא עוצרים כאן. תוך כדי העבודה התובענית בכנסת, השלמתי תואר שני בתקשורת פוליטית ומדעי המדינה, עם התמחות בניהול משברים ועמידה מול קהל. השנים האלו – בשילוב האקדמיה והשטח – לימדו אותי איך מתקבלות החלטות, איך מנהלים משברים ברמה הלאומית, ואיך בונים מסרים שמגיעים לכל בית.

הדרך העצמאית: יסמין תקשורת

בינואר 2021, אחרי 3 שנים אינטנסיביות כעיתונאי ו-3 שנים כדובר פוליטי, החלטתי לצאת לדרך עצמאית. בכל יום שעובר אני מדייק את הדרך הזו יותר ומבין בדיוק איפה היכולות שלי באות לידי ביטוי בצורה המיטבית.

המומחיות שלי היא לקחת מרואיין או פרזנטור – בין אם זה ראש רשות, שר, חבר כנסת, מנכ"ל או בעל עסק – להעמיד אותו מול מצלמה, להוציא ממנו את המיטב ולגרום לו לסמוך עליי. קולגות ודוברים אוהבים לעבוד איתי כי הם יודעים שזו משימה של "שגר ושכח". וזה בדיוק מה שאני אוהב לעשות: להקל על אנשים במשימות שהם פחות אוהבים להתעסק בהן, לחפש את הוואקום, ולטפל בו במקצועיות מכל כיוון.

המותג "יסמין תקשורת" קרוי על שם סבתי, יסמין ז"ל, שהייתה ותישאר דמות משמעותית ומעצבת בחיי. יסמין הוא שמה הישראלי, אך כולם הכירו אותה כ'שממו' – או 'מטירה' כפי שמופיע ברישומים טרם עלייתה ארצה מטוניס.

סבתא ואני היינו קרובים מאוד. בהספד הבטחתי לה לקדש את שמה, וכמו שעמדתי בהבטחתי להגיע לביקור בכל יום ראשון לאחר הלימודים במכללה, אני מקיים את הבטחתי גם היום דרך "יסמין תקשורת". על אף שנפטרה בשנת 2018, היא איתי בכל מקום – וכך יימשך.

סבתא יסמין עלתה לישראל בתמימות גדולה, ללא ידיעת קרוא וכתוב ומבלי לדבר את השפה, אך בנתה חיים מפוארים. היא גידלה 13 ילדים וזכתה לראות 46 נכדים, וכן נינים ונינות רבים, הממשיכים את דרכה. היא איבדה את בעלה בגיל צעיר יחסית, אך כיאה לבני הדור הזה, נשארה נאמנה לזכרו.

סבתא הייתה אהבה ללא תנאים, מסוג הנשים שיכלו לבכות ולצחוק בו-זמנית. היא הייתה מתלהבת עד עמקי נשמתה מדברים פשוטים, כמו פיצ'ר הודעה קולית בוואטסאפ – קסם טכנולוגי שמעולם לא הבינה איך הוא קורה אך ריגש אותה בכל פעם מחדש.

"כולם חיכו לשממו שתבוא להצחיק אותם"

סבתא הייתה אישה של אנשים. לא הייתה אוהבת ללכת למועדון של הקשישים, אבל כשהייתה הולכת – היא הייתה הכוכבת. כולם חיכו לשממו שתבוא להצחיק אותם. היא הייתה האישה הכי מצחיקה וכיפית, לראיה תמיד אפשר לתפוס אותה מתגלגלת מצחוק. אחח, כמה זה כואב להתגעגע.

סבתא, אני אוהב אותך.
טל